"פעם היה פה כל כך נחמד...
הגיעו דיירים חדשים ו..."

משפט זה נשמע על ידי דיירים רבים, ונאמר בכאב רב. האם זו רק התרפקות על העבר, שתמיד נחווה כחיובי יותר מן ההווה? או שיש משהו אמיתי במשפט? האם פעם היה משהו שהיום כבר לא? אוירה, תחושה, קשר,יחס, מיומנות? האם הדיירים החדשים של היום שונים מדיירים חדשים של פעם? אולי זה הצעירים של היום ששונים מאלו של פעם או ממי שהיום כבר אינם כל כך צעירים?
כנראה שזה צירוף של כמה דברים.
 
החיים העירוניים בעבר התאפיינו בצורות הבאות:

• הבתים המשותפים היו קטנים יותר, וקשה היה להיות אלמוני שם. דייר חדש שהגיע נטמע מייד בקבוצה החדשה. היום, לא מעטים הדיירים שאומרים "פעם, היינו מכירים שכנים. היום – אין לי מושג מי גר דלת לידי".
• כשהבית קטן יותר, ההוצאות (שבסעיפים מסויימים אינן תלויות במספר הדיירים) מתחלקות בין פחות אנשים ויש שאיפה של כולם לצמצמן.
• בני משפחה גרו לעתים רחוק, ונגישותם היתה מצומצמת. כך הפכו יחסים עם שכן לחשובים לא פחות ואולי אף יותר מיחסים עם המשפחה. היום יש אולי פחות ענין להכיר את השכנים.
• המדינה היתה קטנה יותר, ו"כולם הכירו את כולם" ישירות או דרך מכרים משותפים.
• כמו במשפחה, היו תפקידים בבית, ולכל דייר היה תפקיד, או שתפקיד ועד הבית היה עובר בין המשפחות.
• המצב הכלכלי בעבר היה אחר מאשר היום. בכל משפחה היה מישהו עם "ידיים טובות", מישהו עם גישה לכספים, מישהי (בדרך כלל אישה), עם חוש אסתטי מפותח, מישהו עם כשרון ניהולי.
• אנשים שמחו להראות את כישוריהם והוערכו על נתינתם. רוח ההתנדבות הייתה גדולה יותר.
• ה"לעשות בעצמי" היה ערך, בניגוד ל "לקנות בעצמי" שקיים היום...

 
אין ספק שכשאין הכרות גם אין תחושת הדדיות. כל אחד מרגיש אלמוני, ובודאי שאין זיקה לתרום. בהווה, גם ועדי בתים ותיקים בהתנדבות, נשחקים ומתייאשים ואין מי שיחליף אותם.
 
להלן מספר פתרונות אפשריים למצב הזה:

• לקחת מישהו חיצוני שיבצע את מירב העבודה אבל להעביר את תפקיד הנציגות (מי שעובד מול החברה החיצונית) בין הדיירים.
• לקיים אספות תכופות ולדון בדברים שבמשותף.
• ליידע ולהפיץ בין הדיירים באופן שוטף מידע על הנעשה בבית. כך הדיירים ירגישו שותפים גם להוצאות וישאפו להקטינן, והנציגות לא תואשם בהסתרה מחד, ותזכה להערכה על מידת השקיפות, מאידך.
• להפיץ את הידיעה שהטיפוח שומר על ערך הנכסים ובכך לשמר עניין של דיירים בטיפול בבית.

 
אך למרות כל זאת, התחושה... תחושה של חיים יותר שקטים, יותר פשוטים, יותר קרובים לטבע, יותר שלמים, ופחות להוטים ונואשים במרוץ מטורף אחרי כסף וראוותנות… התחושה הזו בשום מקרה לא תחזור...