השכונה – אז והיום

בעבר, השכונה היתה מוקד העניין והמשיכה בשעות הפנאי לילדים, נוער ומבוגרים. הילדים והנוער שחקו את "משחקי השכונות". חלקם היו אנרגטיים (מחניים, תופסת, מחבואים, משחקי כדור מגוונים ועוד) וחלקם "שקטים" ("גומי", קלאס, חמש אבנים ועוד). במשחקים לא היה פיקוח הורים, הצבת גבולות, והם התקיימו בשמש בגשם, ביום ובליל. פעמים רבות יצרו ילדים את המשחק באמצעים טבעיים בסביבתם: חבלים, כדורים, נייר, חרצנים, קרשים, גלגלים ומה לא, והם היו אחראים לחיפוש, מציאה, תכנון, בנייה וקביעת כללי המשחק. המשחק תרם לפיתוח מיומנויות מוטוריות וחברתיות, לביטוי היצירתיות, לחיזוק היחסים והגיבוש הצוותי, להעשרת חיי החברה וכמובן גם לשריפת קלוריות.
בעידן ההוא, האינטראקציה החברתית גם של ילדים וגם של מבוגרים התרחשה מחוץ לחדר והתקשורת הבין אישית התקיימה במפגשי פנים אל פנים. התאפשר פחות זמן מול המסכים (היו גם פחות מסכים) ויותר זמן עם חברים. היום, לעומת זאת, מנהלים ילדים ומבוגרים את קשריהם החברתיים באמצעות הצ'ט בפייסבוק, משחקים במשחקים "מוכנים מראש" מול המחשב, צופים בטלויזיה, ואף אוכלים יותר מדי וסובלים ממחלות שהיו פעם נחלתם של מבוגרים בלבד. מצב זה הועצם גם עקב הירידה בתחושת הבטחון האישי, והחשש לאפשר לילדים "לרדת למטה" מפחד איומי הרחוב.

השכונה, שהיתה פעם מרכיב מרכזי בפעילות החברתית והגופנית הספונטנית של כולנו, השתנתה ללא הכר, שלא לומר נעלמה, והילדים של היום לא שונים בהרבה מהמבוגרים. השינויים באורח חיי המבוגרים חילחלו מטה גם אל הילדים. היום רוב הקשרים החברתיים נוצרים ומתוחזקים דרך הבית: אנשים יוצאים פחות ומתקשרים בסלולרי או בפייסבוק. המפגש החברתי של פנים אל פנים וההרגל של ללכת ברגל הצטמצמו, ועמם גם הספונטניות והישירות ביחסים הבינאישיים.
במקביל השתנה גם מראה השכונה. מאזורים טובלים בירק, דלילים בבניה, בעלי שטחים פתוחים רבים שחלקם אינם מטופחים (שדות, חורשות, חצרות גדולות, בתים נטושים ועוד), ועם שילוב בין בניה פרטית ובניה רוויה, הפכו השכונות החדשות למפלצות של מגדלים. כל מגדל מוגן במערכות אינטרקום ובו גינה מטופחת, אמנם, אך כזו שבדרך כלל אוסרים לשחק בה. השטחים הציבוריים שבין הבניינים קטנים יותר ונטולי גרויים.

אך מה השפיע על מה? את התשובה ניתן לקבל בביקור באזורים כפריים. שם אמנם נשמרים האזורים הירוקים והבניה אינה צפופה, אך אין ילדים בשטחים הפתוחים, ורבים מהדיירים מעידים על עצמם ככאלו שאינם מכירים איש במושב, ומנהלים את חייהם כמו בעיר, רק "עם איכות חיים". האמנם הבידוד והניכור החברתי, והעובדה שאותם אנשים מגדלים ילדים נטולי כישורים חברנתיים זו איכות חיים?

והפתרון? מתחיל כמו תמיד, במודעות, וממשיך ביצירת הרגלים ודפוסים אלטרנטיביים: קבוצות לצעידה משותפת לבית הספר, קבוצות לפעילות ספורטיבית, חוגים ל"משחקי שכונות", בילויים משפחתיים בפעילות ספורטיבית, יציאה עם הילדים תוך הזמנת חבר וכיוב'.

ומה דעתכם?

לקריאת מאמרים נוספים
לבלוג
חזרה לדף הבית